כלא דמיוני.
ערב וידויים.
לכל מי שעזבו עולם שלם כדי למצוא את עצמם
באים עם סוד שסחבתם לבד.
יוצאים עם הביטחון שיש לו מקום.
יום שלישי25.8
כלא דמיוני.כלא דמיוני.לכל מי שעזבו עולם שלם כדי למצוא את עצמם
באים עם סוד שסחבתם לבד.
יוצאים עם הביטחון שיש לו מקום.
על פניו הצלחתי בחיים.
הקמתי חברה, הייתי בזוגיות, גרתי בבית מדהים, היו לי חברות.
הכל היה טוב.
אבל בפנים סחבתי סוד.
עבדתי בזנות, והייתי בטוחה שאם יגלו את הדבר האמיתי, אף אחד לא באמת יאהב אותי.
יותר מהכל רציתי להוציא את הקול שלי החוצה.
רציתי לעמוד על במות, להיות בפרונט של החיים שלי.
ובפועל הסתתרתי מאחורי מסך מחשב, מאחורי תמונות יפות של נופים וחופשות וחיוך.
אף אחד לא ידע בכלל מה יש לי לומר לעולם.
הייתי בזוגיות עם מישהו שאמר לי: "אני אולי מקבל את זה, אבל אנשים אחרים לא יקבלו."
וזה מה שבושה עושה.
הבושה אומרת: הבעיה היא לא בפעולה. הבעיה היא באני שעשה את הפעולה.
אני התקול. אני הפגום.
וכאדם פגום, אני לא ראוי לכלום.
לא ראוי לאהבה, כי מי ירצה אדם פגום?
לא ראוי להצלחה, כי מי ירצה שאדם פגום יצליח?
הבושה פשוט סוגרת לנו את הדלת לשפע.
ואז יום אחד הוצאתי את הסיפור החוצה.
וגיליתי שהדבר שחשבתי שהופך אותי לפגומה, הוא בעצם הכוח שלי.
אנחנו מפחדים לספר את הסודות הגדולים שלנו דווקא לאנשים שיכולים להשפיע על חיינו.
שיעזבו אותנו. שיבקרו אותנו. שידחו אותנו.
כל החיים לימדו אותנו לשתף את הקרובים, אבל דווקא איתם הכי קשה לנו להיות אמיתיים, כי הם מכירים אותנו בתור דמות מסויימת.
אחרי שיצאתי עם הסיפור שלי, קיבלתי מאות הודעות מאנשים שכתבו "סוף סוף מישהו מבין אותי".
אנשים הרגישו יותר חיבור אליי, מישהי שהם אף פעם לא פגשו, מאשר לחברים הכי טובים שלהם.
למה? כי אין להם מה להפסיד איתי.
עם זרים? עם זרים הכי קל.
בן אדם זר, אני מספרת לו וביי. הוא לא משפיע על חיי.
אבל אני כן בודקת מולו אם לדבר הזה יש מקום.
כי איך תדע אם לא תבדוק? זה ניסוי. יוצאים לניסוי.
וכל מפגש כזה, של הסוד שלי עם בן אדם שמגיב בצורה אוהבת, בנה בי ביטחון ואיפשר לי להוריד עוד קליפה.
עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
הגעתי לזה שיצאתי לדייטים בטינדר רק כדי לספר את הסיפור שלי ולראות מה קורה.
והם נשארו.
ככה יצאתי עם הסיפור שלי לכל מדינת ישראל.
רק שלי זה לקח 6 שנים.
ערב וידויים זה בדיוק הניסוי הזה, נגיש, בערב אחד. סביבת הניסוי שלכם.
זרים שנפגשים במקום של קבלה, ובודקים: האם יקבלו אותי על כל החלקים שלי? גם על המקומות שאני הכי מתבייש בהם?
זה מרפא. פשוט.
ערב אינטימי, בסביבות 50 איש, שכולם הגיעו בדיוק בשביל אותו הדבר.
מגיעים ונושמים. קונים משהו לשתות או לאכול, מורידים פאניקה.
קיר הווידויים. כותבים וידוי אנונימי, בלי שם, בלי פנים, ורואים אותו מקבל מקום. ואם גם זה ממש מפחיד, אז מקסימום תקראו וידויים של אחרים ותרגישו יותר נורמליים עם הווידוי שלכם.
הסיפורים שלנו. אני ונחי עולים לדבר על החיבור בינינו, על הבחירה לשתף את החיים שלנו, ועל לשים את הבושה באור.
הפאנל. אנשים שעזבו עולם שלם כדי ללכת אחרי עצמם, והסיפורים שלהם בלי פילטרים.
קבוצות קטנות. משתפים בקבוצות של כמה אנשים, מי שרוצה.
במת הווידויים נפתחת. למי שמוכן.
וחשוב לי להגיד: אף אחד לא חייב לעלות לבמה.
אפשר לבוא רק לשמוע, להבין שאתה לא לבד עם הסוד.
גם זה צעד. גם ככה הבושה מתחילה להתפוגג.
לפני כמעט שנה עשינו את הערב הקודם. אנשים עלו לבמה ושיתפו את הבושה הכי גדולה שלהם, ואנשים יצאו ממנו אחרים.
ככה זה נראה:
וככה זה הרגיש, במילים של המשתתפים עצמם, בקבוצת הוואטסאפ של הבוקר שאחרי:
אם עזבת עבודה, זוגיות, מסגרת, זהות, כי ידעת שזה כבר לא אתה.
אם יש לך סוד שאתה בטוח שאם יגלו אותו, לא יאהבו אותך יותר.
אם אתה נושא בושה על משהו שעשית, או על משהו שעשו לך.
ואם יצאת בשאלה ועזבת קהילה, משפחה, עולם שלם, כדי ללכת אחרי הלב שלך.
וגם אם אתה רק בדרך ליציאה, זה המקום שלך להתחזק לדרך שמחכה לך.
הערב הזה בשבילך.
וזה יכול להיות כל דבר.
בן אדם שלא התנשק בחיים, ובטוח שהוא היחיד.
מישהי ששכבה עם מלא גברים ומרגישה על זה בושה אדירה.
מישהו גרוש שעדיין מרגיש שהוא נכשל.
מישהו שבטוח שאחרי מה שהוא עשה, אין לו יותר צאנס שמישהו ירצה אותו.
כל אחד והבושה שלו.
ובחדר הזה כולם מגלים את אותו דבר: זה לא נורא כמו שחשבנו.
בית. משפחה. קהילה. כולם מכירים אותך, לכולם יש תוכנית בשבילך.
נשמע בטוח, על פניו.
אז למה שמישהו יעזוב?
תכירו את העוזבים שלנו. אנשים שעזבו את העולם שנולדו לתוכו כדי לצאת לחופשי, והפעם בלייב, על הבמה.
אני אשאל אותם את השאלות שבאמת מעניינות: מה הם השאירו מאחור, מה זה עלה להם, ומה הם קיבלו בתמורה.
חברי הפאנל הם יוצאי החברה החרדית, ויהיו בערב רבים מיוצאי המגזר.
הערב משלב חילונים, יוצאים בשאלה, חרדים ואנוסים, כל אחד והמקום שממנו הוא הגיע.
זה בדיוק החיבור. כשהסיפורים שלנו נפגשים, מגלים שכולנו עזבנו משהו כדי למצוא את עצמנו.
שנינו מביאים את אותו דבר משני כיוונים:
כשהבושה מקבלת אור, הקול נפתח, והחיים נפתחים איתו.
לא טרנספורמציה. נורמליזציה.
לא תצא מפה אדם חדש. תגלה שמי שאתה זה ממש נורמלי.
מה שמשתנה בערב הזה זה הפרספקטיבה: פתאום אתה מבין שהסיפור שחשבת שהוא הכי נוראי, יושבים מולך אנשים ששומעים אותו ומקבלים אותך בדיוק כמו שאתה.
אותו סיפור בדיוק. רק שעכשיו הוא לא כלא, הוא כוח.
אני יודעת כי זה קרה לי.
פעם, לשמוע "היא הייתה זונה" היה הדבר הכי נורא בעולם. בושה, דחייה, הסוף.
היום אותו משפט בדיוק מעלה אותי על במות, בגאווה.
לא שיניתי את מה שהיה. שיניתי את הנרטיב.
ערב כזה פותח דברים, ואנחנו לא משאירים אתכם לבד איתם.
אחרי הערב תוכלו להצטרף לקהילה, למפגש המשך, ולדעת מתי הערב הבא קורה.
זה לא אירוע חד פעמי. זה התחלה של דרך.
זה בסדר גמור.
אפשר לכתוב לי או לנחי באינסטגרם, לדבר, לשאול, ולהרגיש יותר בטוח.
ואפשר גם להצטרף לקבוצת העדכונים של ערבי הווידויים, ולבוא בפעם שתתפרסם הבאה.
הדלת פתוחה, והיא נשארת פתוחה.
אבל אם משהו בדף הזה נגע בך, כנראה שמשהו בך כבר יודע.
אוכל ושתייה אפשר לקנות בבר של המקום.
מי שלא רוצה להצטלם מקבל בנדנה בכניסה, והצלם יודע לדלג.
יש בחדר אנשים שעדיין לא חשופים, ואנחנו שומרים עליהם.
למי שקשה כלכלית ורוצה להגיע, תכתבו לקטי באינסטגרם ונסדר את זה.
אני שומר/ת לי מקום